יום חמישי, 30 במרץ 2017

על מחברות וסודות

ליומן אישי יש ריח של מסתורין, הוא לא מצונזר, אף פעם. 
כתוב בו הכל, את כל הרגשות, הוא לא מנסה להתייפייף, להראות אחרת, הוא האני האמיתי, בפנים עמוק עמוק.

ולכן הוא כל כך סודי.

יומנים רבים נכתבו במהלך ההסטוריה, חלקם ידועים מאוד, ונהפכו לספרים רבי מכר. וחלקם עוד שוכבים בבוידעם, ואף אחד לא פתח ולא יודע מה כתוב שם.

כשאנו כותבים יומן, אנו כותבים על מאורעות החיים, בזוית שלנו, יומנים שנכתבו במהלך מלחמה מגלים את הצד האנושי והרגשי, את הפחדים, החששות, ההתמודדויות.

אנו עוברים הרבה בחיים. אפיזודות ומאורעות, לעיתים נעבור עליהם, ננסה להמשיך הלאה, אבל כתיבת יומן, או אפילו כתיבת המאורע שלנו, יוריד את הדברים אחרת, כי בכתיבה אנו מוציאים את מה שיש לנו בלב, ואין אף אחד שיגלה את החולשות שלנו למשהו אחר. המחברת תאזין בשקט למילים שיכתבו בה, ותשמור על הסוד שלנו לנצח. 

מחברת סודית היא החברה הנאמנה ביותר.

ולכן עוזיאל בחר בה, במחברת, כמי שתאזין לו, שתעזור לו להתמודד, להתאקלם.

המחברת הסודית של עוזיאל, הוא סיפורה המקסים של הדס אירנשטיין, הסיפור התפרסם בהמשכים בעיתון "חברים" לילדים.

אני הגעתי אליה, בסוף.

אבל בואו נתחיל מההתחלה.

 > מי זה עוזיאל? האם הוא קיים במציאות? הסתמכת על משהו שהכרת?

כשהתחלתי לכתוב על עוזיאל, זה היה בתקופה שבה עברנו דירה מעיר אחת לעיר אחרת. אני זוכרת ששאלתי את הבן שלי, שהיה אז בן 8, למה הוא לא מזמין חברים חדשים לשחק אצלו בבית. הוא הביט בי במבט רציני ואמר: "לוקח לי זמן להתאקלם, אמא!"
אז החלטתי לכתוב ספור על ילד שיש לו קשיי התאקלמות, ואגב כתיבה לעשות ל'קשיי ההתאקלמות' שלי עצמי מעין כתיבותרפיה...
קבלתי המון תגובות במהלך כתיבת הספור. ילדים בכל הגילאים אהבו את הספור, התחברו אל עוזיאל, הצטערו כשהוא נגמר וכבר מחכים לחלק ב' של המחברת הסודית.






 > הדס, גם לך הייתה מחברת סודית או יומן?

אז ככה, לא הייתי 'ילדת יומנים' מצויה... מדי פעם, במיוחד כשקראתי ספר מענין על ילדה שכותבת יומן, רציתי גם. אבל היומן הארוך ביותר שלי החזיק מעמד שלושה ימים בערך.
מה שכן, הייתה לי חברה טובה לעט. כמה שנים התכתבנו לנו. אם נקבץ ונכרוך את המכתבים ששלחנו זו לזו, אני מאמינה שתיווצר אפילו סדרת יומנים.


> את כותבת רק סיפורי ילדים?

כרגע אני כותבת כמעט רק לילדים ונוער. הרבה מאד קומיקסים (חצי חצי - הילדים משומקום, ארבע ברבוע), סדרות ב'חברים' של בקהילה וב'המודיע הצעיר'.
מאז ומתמיד התחברתי לכתיבה דוקא לילדים. כתיבה זורמת, משוחררת, כיפית ורגישה - בדיוק כמו שהם.
בשנים האחרונות שמתי לב שהכתיבה שלי 'גדלה' יחד עם הילדים הפרטיים שלי, שהם גם 'סופרי הצללים' שלי - ספקי הרעיונות הבלתי נלאים. כשהם היו קטנים ממש - כתבתי לפעוטות: שירים ופזמונים לילדים. כשהם התחילו להתבגר - גם הכתיבה שלי 'התבגרה' בהתאם. נראה לאן נגיע בקצב הזה...
הילדים שלי הם המבקרים האמיתיים ביותר והאוהדים המושבעים ביותר שלי. הם אלה שמחמיאים בלב שלם: "איזה ספור יפה!" או מתחננים לדעת את ההמשך: "איזה מ-ת-ח!" ואפילו - "לא - אמא! זה לא לענין!" מהנסיון למדתי שכדאי לשמוע בקולם.
כשאני כותבת אל ילדים ועל ילדים - אני מסתכלת עליהם כעל 'אנשים קטנים' שדואגים, נעלבים ומקווים בדיוק כמו מבוגרים, רק בקצת קטן יותר...


> אני בטוחה שילדים רבים התחברו לסיפור שלך, ולאו דווקא מהכיוון של התאקלמות ומעבר דירה.

לאורך כל הכתיבה קבלתי מכתבים ותגובות מילדים שהספור נגע לליבם ואפילו עזר להם.
מכתב אחד נגע לליבי במיוחד. ילדון אחד סיפר שגם הוא עבר דירה בחודשים האחרונים, וגם לו יש קשיים - הוא לא מצליח להתרגל וקשה לו להתחבר. הוא ליוה את עוזיאל וההתמודדות שלו מפרק לפרק, והרגיש שיש עוד מישהו בעולם שחווה את אותה התמודדות בדיוק...



על הכריכה של הספר חלמתי בלילות:) דמיינתי כריכה 'מחברתית' אמיתית, שתראה ממש כמו המחברת הסודית של עוזיאל, זו שנתן לו הרב'ה כדי שיפסיק לקשקש על שולחנות.
אחרי גלגולים הגעתי לשושי שהתחברה בן רגע למה שדמיינתי, ו - בינגו! מהר מאד הגיעה אל המוצר המוגמר שבדיוק אליו התכוונתי. 

אגב, הקוראים לא מוותרים. הם מבקשים חלק ב' של המחברת הסודית. ואני הבטחתי להם שבקרוב ממש נתחיל.
אז שושי, כשיש לך קצת זמן פנוי:) תתחילי לתכנן את עיצוב הכריכה של המחברת הסודית של עוזיאל חלק ב'...


את הכריכה עיצבנו וצילמנו ביום אחד אחרי הצהריים, לא היה הרבה זמן.
כששמעתי שמדובר במחברת סודית, נכנסתי לדמות של עוזיאל, המחברת שלו הייתה בדמיון שלי, חומה, עם אוזן חמור, ציורים, וקשקושים, ממש כמו המחברת האמיתית של עוזיאל.

יצאתי לדרך >>>
הסקיצה הראשונה נשלחה להדס ואז ישבנו לשפר אותה.



הציורים התחלפו לשחור לבן על רקע צהוב חיוור, הוספנו חיצים וצבע. ותרשים X-O קצת יותר מרשים.
ולא שכחתי להוסיף את המטוס שהוא חלק בלתי נפרד מהשיעורים בבית הספר (מי לא הטיס מטוס מנייר בשיעור? שיצביע!)


גם הכריכה האחורית קבלה עיצוב משלה.


כל הקומפוזיציות והמיקומים הותאמו לטקסטים שיבואו אחר כך.
בנפרד צילמתי אלמנטים שיבואו אחר כך בשדרה.

וזהו המחברת מוכנה.

צילום ולגרפיקאית>>>


עוזיאל התקשר ראשון.
אמר שהכריכה נהדרת ושהוא ממש אוהב אותה!
איך שמחתי!

חיכיתי בקוצר רוח לראות את המחברת עם הדפים, והסיפור בפנים.

ואחרי כמה ימים היא הגיעה, מדהימה ויפה!

כל כך "המחברת הסודית של עוזיאל"

הספר 'חדר"ג-המחברת הסודית של עוזיאל' נמצא עכשיו בחנויות הספרים המובחרות, במחיר של 56 ש"ח.

מתנה נהדרת לאפיקומן!

שמור לי לקרוא לשבתות הארוכות שמגיעות  >>> (כן, גם מבוגרים קוראים ספרי ילדים, לא ידעתם?)



יום ראשון, 5 במרץ 2017

הבובה לייצ'י

המכונית הייתה נוסעת על השטיח ונעצרת בפקק תנועה שיצרו אחי היקרים. בדרך כלל בחרתי בג'יפים גבוהים, או במכונית שיש לה הכי הרבה סטיקרים, האלגנטיות? לא אצלי.
בובות לא היו שם, רק האנשים הקטנים שעבדו כפועלים, מוכרים והיו גם "אבא אמא וילדים"

אמא שלי לשווא ניסתה לעודד אותי לאהוב בובות. אם כי אפשר לומר שהיא הצליחה.

אבל, 

זה היה קצת מאוחר מידי.

רק כשגדלתי ונהייתי לנערה, התאהבתי בעם המתוק והנפלא הזה.

ובכל אופן לא ויתרתי, וניכסתי לעצמי כמה בובות פרווה שעד היום (סוד..) אני אוהבת.

ושירה? ובכן היא מאוהבת בבובות, ומחבקת אותם משל היו אחיות שלה, יש לה בובה ג'ינג'ית מופרעת שעברה אלינו ביד שנייה (שמה רינה, כך לפחות כתוב לה על החולצה) ויש את הדובי החום שהיא קבלה מהבת דודה המתוקה.

ואז, כשאני חושבת לעצמי שבובות הן אאוט אצלי, פונה אלי אסתי מסמינר באר מרים
ומבקשת שאכין לה בובה.

די מהר נתתי לה להבין שאני ובובות זה שתי תחומים נפרדים, אם כי יש לי אהבה עמוקה אליהן.

אבל היא התעקשה.

וכך היא נולדה.



מכיוון שהפעם היחידה בה נגעתי במכונת תפירה הייתה כשעיצבתי אביזרים לחתונה לגמ"ח שעשינו בכיתה, וגם אז הרגשתי כמו שיכור שנוסע על הכביש, (מכונה ישנה עם גז וברקס) כשהתוצאה כמובן הייתה זיג-זג.

אי לכך, פניתי לחברתי היקרה שירה שטרן שתואיל לתפור לי את הבובה.

שלחתי לה את השרטוטים במייל, והתחלנו בעבודה.


התמונות שקבלתי היו מפחידות והתחלתי להבין למה כ"כ פחדתי מבובות.
כדי לא לגרום לעצמי לפוביה רצינית, מהר קשקשתי על התמונות והפכתי אותן לאנושיות:)


שירה תפרה בובה מתוקה, שנעשתה בהמון אהבה וחשיבה, היא הגיעה עם שמלת וינטאג' מהממת ונראתה כאילו נפלה עלינו ישר לפני 100 שנה.

בדיוק מה שהלקוחה רצתה.



גזרתי לבובה את השיער, קלעתי לה צמות, אותן אספתי לתסרוקת יפה, הוספתי סרטים ופנינים.
לשמלה רקמתי פרחים אדומים וקטנטנים, סרט תחרה חום לצווארון ובסוף כפתור שמוסיף המון.

את הנעלים הכנתי לפי מידה:) והבובה חייכה אלי חיוך מתוק מלא הערכה.

רגע לפני הסוף הוספתי פוני. וזהו, אפשר לומר שהיא מוכנה.



שירה (שטרן, לא להתבלבל עם שירה סירקיס) ואני החלטנו אחרי התלבטויות רבות על שם לבובה המדהימה שיצרנו, עם כמה עוגות עשינו "קידוש" ונקרא שמה בישראל "לייצ'י" ואל תשאלו למה.
רוח הקוטג' כבר אמרנו?

הבובה זכתה לסט צילומי סטודיו + הפלגה באוניה ישנה וכמובן קבלה ממני מתנה מזוודה ענתיקה.


את המזוודה הכנתי משתי קופסאות גפרורים גדולות, נייר קרפ חום, וואשי טייפ, וכמובן בולים, אי אפשר בלעדיהם.



תראו איזה מתוקה היא, איך היא מדגמנת יפה.

בצער רב, נאלצנו להיפרד ממנה, הבובה שלנו נולדה להיות שחקנית, והבמה קוראת לה.
לשירה (סירקיס הקטנה) היה הכי קשה, היא חיבקה את הבובה, נפרדה ממנה בדמעות ובקריאות נרגשות (בובה, בובה)
(הכל תועד, אם דאגתם)

ארזנו את הבובה בשקית גדולה, שמנו לה במזוודה מיני מתיקה ולא שכחנו להבטיח אחת לשניה, לכתוב מכתבים, ולהיות בקשר.

לייצ'י לא אכזבה.

היא שלחה לי גלויות בדמות מודעות פרסום על ההצגה הגדולה שהולכת להיות



אפילו קבלתי ממנה ד"ש ממודעות הרחוב שראיתי פתאום


ומהקטעים של "מאחורי הקלעים"
השחקנית הכי טובה!


כיום, אני לא יודעת היכן היא.
בטח ילדה קטנה משחקת איתה (או ילדה גדולה שגילתה שהיא אוהבת בובות)

ואני כבר לא רואה את לייצ'י.


אני בהחלט מתגעגעת אליה,
אולי יום אחד היא תגיע אלי במזוודה.


יום רביעי, 8 בפברואר 2017

על עיירה יהודית דוממת

היהודים הם עם נודד, וכשהוא צריך לעבור ממקום מגוריו, הוא שוב אורז את תרמילו, נוטל את מקלו ונודד, לא תמיד הוא יודע לאן, אבל בסופו של דבר הוא מגיע לאדמה חדשה, בונה שם את בתים, נוטע כרמים, ונועץ את דגל היהודים בעוד מקום בעולם. 



כך הם הגיעו היהודים לעיירת מיקולוב, שנקראה ניקלשבורג בגרמנית וביידיש. היהודים שהגיעו למיקולוב היו יהודים מאוסטריה שקרובה מאוד למיקולוב, באותה עת גורשו היהודים מאדמת אוסטריה ומצאו מקום מפלט בניקלשבורג שבמוראביה. הם הקימו שם קהילה יהודית גדולה ומפוארת, הייתה זו אחת הקהילות הגדולות במוראביה, כמחצית מתושבי ניקלשבורג היו יהודים. עם השנים ניתנה האפשרות ליהודים לחזור לווינה ורבים מהיהודים עזבו חזרה לווינה, לפני מלחמת העולם הראשונה התגוררו במיקולוב כ-500 יהודים שרובם נרצחו בשואה.



המצבות הדוממות שפגשנו בבית הקברות היהודי במיקולוב מספרות את סיפור חייה של הקהילה היהודית, הטקסט הקטוע שעל המצבות השבורות מגלה את מעשיהם של אנשי הקהילה, אמהות, אבות, ילדים, רבנים ורבניות, ראשי קהל, גבאים, כהנים. הם כולם שם, בשקט דממה נותנים לנו להלך בין הדמויות שפעם פעלו, חיו, נשמו.



אנחנו מטיילים בסמטאות הריקות, השקט כאן צורם. אני מדמיינת אשה עם מטפחת וסינר עומדת בגינה שמקדמת הבית, קוטפת ירקות ונכנסת לבשל ארוחה חמה לבעלה שיחזור בערב מהמסחר. וגברים הולכים ברחובות, משוחחים, עובדים, וילדות קטנות משחקות בבובות. אין כאן נהר בו הילדים יכולים להשתובב עם הברווזים, אבל יש כאן מספיק סמטאות שמתעקלות הנותנות לבנים אפשרות משחקי ריצה אתגריים.


קצת למטה, בצד ימין של חצר קטנה, נמצאת חנות ירקות פצפונת.


הפירות והירקות נראים כאילו הגיעו היישר מהשדה ולא עברו כברת דרך ארוכה של יצוא > יבוא > הובלה > קירור > מכירה.
אנחנו נכנסים קודם רק כדי להסתכל ואז  לקנות כמה ירקות שיהיה לנו לדרך, עגבניות השרי אדומות ועסיסיות, ואני לוקחת לי סלסלה עמוסה בכל טוב האדום הזה.



הדלעת מככבת כמובן בכל מקום, אבל כאן נראה שהיא כבר עשתה את שלה. ולמרות זאת היא נשארת בפתח החנות, רקובה ומוזנחת. לפחות היא מאושרת למרות מצבה הנוכחי הלא מחמיא.


צמוד למודעות אני מבחינה בכד חלב עתיק יומין, אם היה אחד כזה בארץ סביר להניח שמשהו כבר היה "לוקח" אותו לעצמו. כאן, סביר להניח, כלי זה עדיין לא נחשב לעתיקות.


ככר העיירה, כמו בכל עיירה שנפגוש בצ'כיה , היא המקום המרכזי בעיירה, שם נראה את בניין העירייה, את המשרדים, החנויות, השעון כמובן, ויותר מכל את האנשים שמתאספים בככר, קונים, משוחחים ועושים סידורים.





במקרה שלנו, עונת החורף כנראה יבשה במיוחד, האנשים היחידים שהיו ברחובות נעלמו מהר בתוך בנייני המשרדים ובחנויות, אפשר לומר שאנחנו היינו היחידים שטיילנו במיקולוב.

ובל אופן, פתאום ראינו כמה טיילנים קטנטנים שיצאו לשאוף אוויר, הדבר חוזר על עצמו בכל עיירה בצ'כיה, נראה כי זה חלק מהלו"ז היומי של גני הילדים, לצאת לסיבוב בעיר, לטייל בדוכנים, לקנות ממתקים ולחזור לגן.

כאן בארץ כמעט מבטלים את הלימודים בקור כזה, ומי מדבר על לצאת החוצה לטייל? נראה שהכול תלוי במנהג המקום.


מיקולוב מעניינת, ואנחנו מתעכבים בה הרבה זמן, אנו ממשיכים לטייל ברחובות, עולים למעלה ומגלים את הטירה המפוארת, כשבחצר יש גינה ענקית! עם נוף מרהיב לעיירה הקטנה.








אני בטוחה שהיו זמנים בהם הגינה הענקית והרחבה הייתה מטופחת יותר, מלאה בעצים מסוגים שונים, פרחים ריחניים וצבעוניים, ופסלים לרוב, אולי היו גם מזרקות, ובין השבילים התרוצצו הנסיכים והמלך והמלכה (או הקיסרים) טיילו להם בנחת בשעת בין ערביים.
כרגע, הגינה גדולה ושוממת, הכניסה אליה חופשית, והיא כ"כ בודדה בריקנותה, שיותר מכל התחשק לי לשתול שם כמה פרחים להחזיר לה את הצבע.
אפילו לא צילמתי אותה. כנראה שהמצב שלה באמת היה גרוע.

אנו יורדים לכיוון רחוב הוסובה, אחד הרחובות המרכזיים שהיו חלק מהרובע היהודי במיקולוב,





בהמשך הרחוב בהוסובה מספר 13, אנו מגיעים לבית הכנסת העליון.  בית הכנסת נבנה בשנת 1550 והורחב לאחר השריפה שהייתה במקום בשנת 1689. הוא הורחב שנית בין השנים 1719 – 1723 למבנה תכנון אופייני מתקופת הבארוק. העמוד המרכזי בבית הכנסת מהווה מקום לבמה.



בית הכנסת הוא האחרון מבתי הכנסת בצ'כיה שבנויים לפי השיטה הפולנית המוכרת גם כשיטת לבוב. בית הכנסת שוקם בשנים 1977 – 1989 והיום משמש לצורכי תרבות, נמצא בו גם מוזיאון אודות ההיסטוריה של הקהילה היהודית שפרחה במקום וכן מוצגים בו פריטים שונים. בחזית הקדמית של בית הכנסת הוצבה בשנת 1995 אנדרטה לזכר קורבנות השואה. לצערנו הגענו ביום בו בית הכנסת לא פתוח. כך שרק יכלנו לנסות לנחש איך הוא נראה מבפנים, ולצפות בו דרך תמונות שאחרים צילמו.


תמונה מכאן








































מבית הכנסת אנו ממשיכים לכיוון בית העלמין היהודי, בית העלמין נמצא בקצה הצפוני של הרובע היהודי במורדות רחוב קוזי הראדק ( K oz í Hrádek ) הוקם במאה ה-15 והורחב מספר פעמים. את בית העלמין פותחת לנו אשה צ'כית ממשרד תיירות שנמצא בכיכר העיר, השער פתוח, אנו נכנסים. בכניסה לבית העלמין בולט ביופיו  בית הספדים שנבנה בסגנון אקלקטי בשנת 1898, על ידי אדריכל בשם מקס פליישר. בבית ההספדים יש כיום תערוכה מוזיאונית אודות יהודי מיקולוב ומנהגי הקבורה במקום. כמובן שאנו יכולים רק להציץ מבחוץ, המקום סגור בחודשי החורף.




מבית ההספדים אנו ממשיכים בשביל המוביל לתוך בית העלמין, להיות בבית עלמין עתיק שעומד דומם ושקט שנים, זה כואב, החומה המקיפה את בית העלמין בנויה כולה משברי מצבות, הלב נשבר לראות את ההרס והבזיון, המצבות זרוקות, שבורות, פעם הן היו מצבה לקבר, כיום לא ניתן לדעת היכן הקבר, וזה עצוב.


המצבה הראשונה שאני רואה היא של ילדה קטנה, שנקטפה בדמי חייה, בהיותה בת שבע שנים בלבד.
אחריה הן עומדות שקטות, מספרות באלם קול בכמה מילים ספורות, על מי שהיה כאן ועזב, תיאורים חיים על נשות חייל, על גבאי צדקה, ראשי קהל. אני פוסעת בדומיה, מנסה לחיות את הדמויות, אך לשווא, השקט כאן מעיק, אפילו העצים לא נעים ברוח, כולם דוממים בבית העלמין.


המצבות במקום נבנו בהשראת תקופת הרנסאנס, הבארוק וכן הסגנון קלסיציסטי. הצורות והקישוטים שעל המצבות שימשו השראה לבתי עלמין אחרים במורביה הדרומית. בית העלמין בעל משמעות היסטורית בעלת ערך רב. בבית העלמין ישנה גבעת רבנים ובה נטמנו הרבנים הראשיים של מורביה בעלי שם עולמי ומקום קבורתם מהווה יעד למבקרים רבים.

אנו מתקדמים לכייון הגבעה, לקח זמן עד שמצאנו אותה, בית העלמין גדול יחסית, בעומק בית העלמין, נמצאת גבעת הרבנים. שם טמונים רבנים גדולים, רבי מרדכי בנט, האדמו"ר ר' שמואל שמעלקא מניקלשבורג, ניתן לראות שמבקרים פוקדים את המקום, כאן יש אבנים רבות על המצבות, על הריצפה זרוקים קוויטלאך שאנשים כתבו או הביאו איתם.












ליד ציונו של רבי מרדכי בנט, יש מקום להדליק נרות, אנחנו אוספים נרות מהרצפה הלחה, מכניסים לקופסת הפח ומדליקים, לעילוי נשמת.


אני לא משאירה קוויטל, אין לי לא דף, ולא עט, אבל אני מתפללת על עם ישראל שנמצא בגלות, מתפללת שכולנו נזכה לגאולה ולישועה.

למעלה, ניצבת האנדרטה לזכר החיילים היהודים שנפלו במלחמת העולם הראשונה, ואנדרטה לזכרם של 21 יהודי הונגריה שנרצחו במקום בשנת 1945.





השמש עומדת ברום השמים, אנו עוזבים את בית העלמין, משאירים מאחורינו שקט נצחי.



חוזרים לכיכר, שם חנינו.
מעיפים מבט אחרון בלוח המדליק שנמצא שם, לראות שלא שכחנו איזה אתר תיירות מעניין, אנחנו לוחצים על הרמקול, ואופס...לא נעים, כל הרחוב מתעורר מהרעש של הקריין.
אני ממליצה לעיריית ירושלים לייבא את הרעיון של הלוח, הוא ידידותי ביותר למתייר. ומגיע במבחר שפות. שווה!


לא דברתי על הבניינים המצוירים, אבל נפגוש עוד הרבה כאלה (שימאס) , בפרט בפראג היפה.


 לצד בנייני פאר, בואו לא נשכח שבכל עיר יש גם עוני, חורבות, ובתים פחות אסתטיים.


ועם כל זה, זה היופי של כל עיר באשר היא, וזה יוצר את המושלמות שלה, השילוב של חדש וישן, מפואר ודל.




אנחנו עוזבים את מיקולוב- ניקלשבורג, מתקדמים לעיירת היין שנמצאת די קרוב...אבל על זה בפוסט הבא.

אני יותר מאשמח לתגובות, זה הפוסט הכי ארוך שכתבתי אי פעם, אז תכתבו אתם בתמורה את התגובה הכי ארוכה....

להשתמע.