יום שישי, 2 ביוני 2017

לא על הלוטוס לבדו

להתנדנד.
גבוה גבוה.
קרוב לכוכבים,
כמעט בירח.

להרגיש את הרוח הקרה,
מעיפה את השערות,
ולרגע אחד
או כמה
לחזור להיות ילדה.

ילדה של נדנדות,
מגלשות,
והרבה מתוק.




לשחק כדור,
לצייר בלורדים,
להדביק מדבקות
עיגולים, עיגולים.

לשיר שירי ילדים.

בשבילי, אלו רגעים קטנים
של אושר גדול.




להיות אמא,
זה גם להיות ילדה.

להנות מקצפת לבנה,
משאריות של שוקולד,
שכבות של פנקייקס
עם לוטוס קרמל.

לראות את הפשטות
שבחיים,
ולדעת לאהוב,
לדעת להנות.

♥ ♥ ♥

קינוח שכבות מיני פנקייקס במילוי קרם לוטוס
כ-28 שיפודי פנקייקס (קוטר של כ-4 ס"מ לכל פנקייק)

החומרים למיני פנקייקס:

2 כוס קמח

2 כפיות אבקת אפיה

2 שקיות סוכר וניל

4 כפות סוכר

2 ביצים

1 כוס מים

קורט מלח

4 כפות שמן

אופן ההכנה:

מערבבים את כל החומרים בקערה בעזרת מטרפה.

מעבירים את הבלילה לבקבוק לחיץ

מברישים מחבת במעט שמן או מרססים בתרסיס שמן.

בעזרת הבקבוק יוצרים עיגולים קטנים במחבת

כשמתחיל להיווצר בועות קטנות בפנקייק הופכים אותו לצד השני

מטגנים כעוד חצי דקה ומעבירים לצלחת.

החומרים למלית:

200 גרם ממרח לוטוס (חצי חבילה)

1/2 חבילת ריצ' קצפת (חבילה קטנה)

ההכנה:

מערבבים יחד את הלוטוס והריצ' עד לקבלת תערובת אחידה.

הרכבת המנה:

מזלפים במרכז כל פנקייק מקרם הלוטוס, (לא להתקמצן אבל לא להתפרע) 
מניחים מעל פנקייק וממשיכים כך עד לקבלת 4 שכבות.
בשכבה העליונה בוזקים אבקת סוכר ומזלפים מעט קצפת לקישוט.

נועצים קיסם, אם אתם בקטע של להשקיע, אפשר לקשט את הקיסם בדגלונים או חרוזים בטופ:)

שומרים בקירור לפני ההגשה (להתייצבות)


הכנתם? שתפו אותי!

שבת שלום ♥










יום שישי, 26 במאי 2017

חטיף פצפוצי אורז ♥ חלבי



את חג השבועות השנה אני אחגוג בעיר אחרת, פעם ראשונה אחרי שנים שנשארתי בירושלים, שבועות אצלי זה ללכת לכותל ב-4 בבוקר, להצטרף לכל ההולכים, להרגיש עלייה לרגל, כשכולם מכל השכונות של ירושלים נפֶגשים בשבילים המוליכים לכותל, בין אם זה הרובע היהודי, שער יפו, או שער שכם, בסופו של דבר כולנו נפגשים ברחבה מלאת טליתות לבנות. מניינים מניינים, כל המגזרים, כל העדות, וזה דבר נפלא, שאפשר לראות רק שם, בכותל.

לחזור בשעה 7 בבוקר הביתה, הרחובות מלאים באנשים, חלק אחרי תפילה, חלק בדרך לתפילה, והכל מתערבל עם רוחות של עוגות גבינה וקפה חם.

השנה, אני אוותר על כל זה, אלך לעיר אחרת ששם בטח אין עולים לרגל, כי אין כותל, ורק בתי הכנסיות יכילו את הלומדים בלילה, אני כנראה אשן כל הלילה, ולא אקום לפנות בוקר, כי אין לי למי ולמה.
הרחובות יהיו שקטים יותר. אני כנראה לא אשמע את עשרת הדברות, ואת מגילת רות אקרא לבד.
אני אהיה עם שירה בבית המארחים, נשחק בלגו, ניסע עם הבימבה בחצר הגדולה, נאכל איגלואים והמון גבינה, אני אקריא לה סיפור על רות, והיא תדפדף הלאה לשדה החיטים ובטח תאמר "וואוו" למראה הזהוב והמרהיב.

החג שלנו יהיה שונה מתמיד, אבל הוא יהיה חג שבועות שמח, באווירה שונה, לא ירושלמית. אבל אווירה של שבועות שהיא אווירה אחת בכל עיר, חג של מתן תורה, חג של חלבי שכולנו בטח חוגגות על זה, חג של תהילים ותפילות, חיבור לרות, למי שהיא, ומה שהיא מהווה לעם היהודי.

חג עם הרבה עומק, שנמצא שם מתחת לשכבות של הקרם החלבי.





לכבוד החג, אני מכינה לעצמי פינוק קטן של חטיף פצפוצי שוקולד חלבי וטעים, עם טעם של בית, נוסטלגיה אמיתית.

חטיף פצפוצי שוקולד חלבי

לתשומת לב כל מה שכתוב בסיר ניתן להמיס גם במיקרו.

החומרים: לתבנית קטנה

 1/2 2 כוסות פצפוצי אורז (של 200 מ"ל)

70 גרם חמאה

250 גרם שוקולד חלבי

חטיף אגוזי/פסק זמן  שבור לקוביות קטנות

לציפוי:

50 גרם שוקולד חלבי

6 כפות שמנת מתוקה

כף דבש

שלבי ההכנה:

1. ממיסים בסיר את החמאה והשוקולד

2. מצננים את השוקולד (ערבוב שוקולד חם עם פצפוצי אורז יהרוס את הקריספיות שלו)

3. מערבבים את השוקולד עם הפצפוצים, כאן כדאי להוסיף גם חתיכות קטנות של אצבעות פסק זמן, או של חטיף אגוזי.

4. משטחים את התערובת בתבנית מרופדת בנייר אפיה ומכניסים למקפיא לחצי שעה.

5. (לבנתיים מנקים את הלכלוך שעשינו ומכינים את הציפוי)

6. בסיר מחממים את השמנת, מוסיפים את השוקולד לקראת הסוף מוסיפים את הדבש ומערבבים מהר, מורידים מהאש.

7. מוציאים את הפצפוצים מהמקפיא, מצפים מלמעלה בציפוי השוקולד, מכניסים למקפיא לעוד כרבע שעה, מוציאים וחותכים לקוביות.

8. שומרים בקירור בקופסה אטומה.



מאחלת לכולכם חג שבועות שמח, באשר תהיו ♥














יום רביעי, 24 במאי 2017

לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים







היא פסיפס.
של אנשים, תרבויות ועמים.
והיא אוגדת יחד את כולם,
בין רחובותיה, הצרים, הרחבים,
בבתים ישנים עם גגות רעפים
ובמגדלי יוקרה גבוהים.





ירושלים, כל רחוב, כל סמטה היא סיפור וזכרון בשבילי, לגור כאן, לחיות כאן, להרגיש את העיר, את הדופק שלה, זה להיות הכי קרוב שיש. הבתים, האנשים, הם כולם יחד יוצרים אצלי את מה שנקרא "ירושלים"



במשך השנים יצרתי את אוסף תמונות ירושלים,
שהן מדברות בעד עצמן,
על האופי שלה, על מי שהיא, ומי שחי בה.



על העונות שחולפות בה, עם שלג, ובלי.
עוד לא התחיל היורה, אבל כולם כבר שואלים את החזאים מתי ירד שלג?
הצפייה, האורחים שמגיעים מחוץ לעיר
והאכזבה.
הפתיתים הלבנים ירדו בלילה, ונעלמו בבוקר כלא היו.
אבל ירושלמי תמיד מקווה, לשנה הבאה.





על התרבויות, והעמים השונים, על היידיש הירושלמית המתובלת בערבית.
ההתלבטות בשבת בלילה, ללכת משער יפו, או שכם.
וההחלטה שנופלת על פי רוב לפי הרוב.


על שחור לבן וצבעוני.
על נגד, בעד,
על הפגנות נגד הפגנות.
ובסופו של דבר כולם תחת מטריה אחת.


על דעות ופוליטיקות.
מודעות לבנות שמעסיקות את הקהל לעוד כמה שעות,
ומחזיקות את הלבנים הירושלמיות.



על מקומות, אתרי חובה, שלפעמים רק תיירים שמים לב שהם קיימים.


על שירה וריקוד, בחגים ומועדים.


על מאורעות וטקסים


על מים, שהתחילו לייבא לירושלים.
והם תחומים מכל הכיוונים.
מתי ירושלמי יוכל לשכשך את רגליו בהנאה במקור מים טבעי חוץ מהאמבטיה?




על החוצניקים שהגיעו מתפוצות, בבחינת אוויר של ארץ ישראל מחכים וירושלים בפרט.



על התיירים, ועל הצלמים. 





על הרים וגבעות.

על בתים, ונופים.



על מעברי עונות.



השמחות, והבקשות.
הכותל, אף פעם לא יהיה ריק
ומשהו אחד יהיה שם תמיד.
ברגעי שמחה, או ברגע צער
בתודה או בבקשה.


על פתקים. מכתבים.


השאיפה לשלום בין עמים.



על חיים של יום ולילה. על ה-"עיר" "מחניודה" וה-"רכבת הקלה"


על מפיצי התורה ומזכי הרבים.



על "מאה שערים" שלא כולם פתוחים.
לנו נותר להציץ בין הסדקים.


על שיכורים.
כובע טורקי
ומגפיים.


על שכונות עתיקות,
בתים ישנים.



על אנשים.



ובסוף, כולנו הולכים לשם,
כי הלב רוצה להיות במקום הכי קרוב.



היכן שהאבנים סופגות 
בשקט את הדמעות
של בכי, של צחוק, 
של בקשה והודיה.



ונמשיך להתפלל וייחל לשנה הבאה בירושלים הבנויה.




יום חמישי, 30 במרץ 2017

על מחברות וסודות

ליומן אישי יש ריח של מסתורין, הוא לא מצונזר, אף פעם. 
כתוב בו הכל, את כל הרגשות, הוא לא מנסה להתייפייף, להראות אחרת, הוא האני האמיתי, בפנים עמוק עמוק.

ולכן הוא כל כך סודי.

יומנים רבים נכתבו במהלך ההסטוריה, חלקם ידועים מאוד, ונהפכו לספרים רבי מכר. וחלקם עוד שוכבים בבוידעם, ואף אחד לא פתח ולא יודע מה כתוב שם.

כשאנו כותבים יומן, אנו כותבים על מאורעות החיים, בזוית שלנו, יומנים שנכתבו במהלך מלחמה מגלים את הצד האנושי והרגשי, את הפחדים, החששות, ההתמודדויות.

אנו עוברים הרבה בחיים. אפיזודות ומאורעות, לעיתים נעבור עליהם, ננסה להמשיך הלאה, אבל כתיבת יומן, או אפילו כתיבת המאורע שלנו, יוריד את הדברים אחרת, כי בכתיבה אנו מוציאים את מה שיש לנו בלב, ואין אף אחד שיגלה את החולשות שלנו למשהו אחר. המחברת תאזין בשקט למילים שיכתבו בה, ותשמור על הסוד שלנו לנצח. 

מחברת סודית היא החברה הנאמנה ביותר.

ולכן עוזיאל בחר בה, במחברת, כמי שתאזין לו, שתעזור לו להתמודד, להתאקלם.

המחברת הסודית של עוזיאל, הוא סיפורה המקסים של הדס אירנשטיין, הסיפור התפרסם בהמשכים בעיתון "חברים" לילדים.

אני הגעתי אליה, בסוף.

אבל בואו נתחיל מההתחלה.

 > מי זה עוזיאל? האם הוא קיים במציאות? הסתמכת על משהו שהכרת?

כשהתחלתי לכתוב על עוזיאל, זה היה בתקופה שבה עברנו דירה מעיר אחת לעיר אחרת. אני זוכרת ששאלתי את הבן שלי, שהיה אז בן 8, למה הוא לא מזמין חברים חדשים לשחק אצלו בבית. הוא הביט בי במבט רציני ואמר: "לוקח לי זמן להתאקלם, אמא!"
אז החלטתי לכתוב ספור על ילד שיש לו קשיי התאקלמות, ואגב כתיבה לעשות ל'קשיי ההתאקלמות' שלי עצמי מעין כתיבותרפיה...
קבלתי המון תגובות במהלך כתיבת הספור. ילדים בכל הגילאים אהבו את הספור, התחברו אל עוזיאל, הצטערו כשהוא נגמר וכבר מחכים לחלק ב' של המחברת הסודית.






 > הדס, גם לך הייתה מחברת סודית או יומן?

אז ככה, לא הייתי 'ילדת יומנים' מצויה... מדי פעם, במיוחד כשקראתי ספר מענין על ילדה שכותבת יומן, רציתי גם. אבל היומן הארוך ביותר שלי החזיק מעמד שלושה ימים בערך.
מה שכן, הייתה לי חברה טובה לעט. כמה שנים התכתבנו לנו. אם נקבץ ונכרוך את המכתבים ששלחנו זו לזו, אני מאמינה שתיווצר אפילו סדרת יומנים.


> את כותבת רק סיפורי ילדים?

כרגע אני כותבת כמעט רק לילדים ונוער. הרבה מאד קומיקסים (חצי חצי - הילדים משומקום, ארבע ברבוע), סדרות ב'חברים' של בקהילה וב'המודיע הצעיר'.
מאז ומתמיד התחברתי לכתיבה דוקא לילדים. כתיבה זורמת, משוחררת, כיפית ורגישה - בדיוק כמו שהם.
בשנים האחרונות שמתי לב שהכתיבה שלי 'גדלה' יחד עם הילדים הפרטיים שלי, שהם גם 'סופרי הצללים' שלי - ספקי הרעיונות הבלתי נלאים. כשהם היו קטנים ממש - כתבתי לפעוטות: שירים ופזמונים לילדים. כשהם התחילו להתבגר - גם הכתיבה שלי 'התבגרה' בהתאם. נראה לאן נגיע בקצב הזה...
הילדים שלי הם המבקרים האמיתיים ביותר והאוהדים המושבעים ביותר שלי. הם אלה שמחמיאים בלב שלם: "איזה ספור יפה!" או מתחננים לדעת את ההמשך: "איזה מ-ת-ח!" ואפילו - "לא - אמא! זה לא לענין!" מהנסיון למדתי שכדאי לשמוע בקולם.
כשאני כותבת אל ילדים ועל ילדים - אני מסתכלת עליהם כעל 'אנשים קטנים' שדואגים, נעלבים ומקווים בדיוק כמו מבוגרים, רק בקצת קטן יותר...


> אני בטוחה שילדים רבים התחברו לסיפור שלך, ולאו דווקא מהכיוון של התאקלמות ומעבר דירה.

לאורך כל הכתיבה קבלתי מכתבים ותגובות מילדים שהספור נגע לליבם ואפילו עזר להם.
מכתב אחד נגע לליבי במיוחד. ילדון אחד סיפר שגם הוא עבר דירה בחודשים האחרונים, וגם לו יש קשיים - הוא לא מצליח להתרגל וקשה לו להתחבר. הוא ליוה את עוזיאל וההתמודדות שלו מפרק לפרק, והרגיש שיש עוד מישהו בעולם שחווה את אותה התמודדות בדיוק...



על הכריכה של הספר חלמתי בלילות:) דמיינתי כריכה 'מחברתית' אמיתית, שתראה ממש כמו המחברת הסודית של עוזיאל, זו שנתן לו הרב'ה כדי שיפסיק לקשקש על שולחנות.
אחרי גלגולים הגעתי לשושי שהתחברה בן רגע למה שדמיינתי, ו - בינגו! מהר מאד הגיעה אל המוצר המוגמר שבדיוק אליו התכוונתי. 

אגב, הקוראים לא מוותרים. הם מבקשים חלק ב' של המחברת הסודית. ואני הבטחתי להם שבקרוב ממש נתחיל.
אז שושי, כשיש לך קצת זמן פנוי:) תתחילי לתכנן את עיצוב הכריכה של המחברת הסודית של עוזיאל חלק ב'...


את הכריכה עיצבנו וצילמנו ביום אחד אחרי הצהריים, לא היה הרבה זמן.
כששמעתי שמדובר במחברת סודית, נכנסתי לדמות של עוזיאל, המחברת שלו הייתה בדמיון שלי, חומה, עם אוזן חמור, ציורים, וקשקושים, ממש כמו המחברת האמיתית של עוזיאל.

יצאתי לדרך >>>
הסקיצה הראשונה נשלחה להדס ואז ישבנו לשפר אותה.



הציורים התחלפו לשחור לבן על רקע צהוב חיוור, הוספנו חיצים וצבע. ותרשים X-O קצת יותר מרשים.
ולא שכחתי להוסיף את המטוס שהוא חלק בלתי נפרד מהשיעורים בבית הספר (מי לא הטיס מטוס מנייר בשיעור? שיצביע!)


גם הכריכה האחורית קבלה עיצוב משלה.


כל הקומפוזיציות והמיקומים הותאמו לטקסטים שיבואו אחר כך.
בנפרד צילמתי אלמנטים שיבואו אחר כך בשדרה.

וזהו המחברת מוכנה.

צילום ולגרפיקאית>>>


עוזיאל התקשר ראשון.
אמר שהכריכה נהדרת ושהוא ממש אוהב אותה!
איך שמחתי!

חיכיתי בקוצר רוח לראות את המחברת עם הדפים, והסיפור בפנים.

ואחרי כמה ימים היא הגיעה, מדהימה ויפה!

כל כך "המחברת הסודית של עוזיאל"

הספר 'חדר"ג-המחברת הסודית של עוזיאל' נמצא עכשיו בחנויות הספרים המובחרות, במחיר של 56 ש"ח.

מתנה נהדרת לאפיקומן!

שמור לי לקרוא לשבתות הארוכות שמגיעות  >>> (כן, גם מבוגרים קוראים ספרי ילדים, לא ידעתם?)



יום ראשון, 5 במרץ 2017

הבובה לייצ'י

המכונית הייתה נוסעת על השטיח ונעצרת בפקק תנועה שיצרו אחי היקרים. בדרך כלל בחרתי בג'יפים גבוהים, או במכונית שיש לה הכי הרבה סטיקרים, האלגנטיות? לא אצלי.
בובות לא היו שם, רק האנשים הקטנים שעבדו כפועלים, מוכרים והיו גם "אבא אמא וילדים"

אמא שלי לשווא ניסתה לעודד אותי לאהוב בובות. אם כי אפשר לומר שהיא הצליחה.

אבל, 

זה היה קצת מאוחר מידי.

רק כשגדלתי ונהייתי לנערה, התאהבתי בעם המתוק והנפלא הזה.

ובכל אופן לא ויתרתי, וניכסתי לעצמי כמה בובות פרווה שעד היום (סוד..) אני אוהבת.

ושירה? ובכן היא מאוהבת בבובות, ומחבקת אותם משל היו אחיות שלה, יש לה בובה ג'ינג'ית מופרעת שעברה אלינו ביד שנייה (שמה רינה, כך לפחות כתוב לה על החולצה) ויש את הדובי החום שהיא קבלה מהבת דודה המתוקה.

ואז, כשאני חושבת לעצמי שבובות הן אאוט אצלי, פונה אלי אסתי מסמינר באר מרים
ומבקשת שאכין לה בובה.

די מהר נתתי לה להבין שאני ובובות זה שתי תחומים נפרדים, אם כי יש לי אהבה עמוקה אליהן.

אבל היא התעקשה.

וכך היא נולדה.



מכיוון שהפעם היחידה בה נגעתי במכונת תפירה הייתה כשעיצבתי אביזרים לחתונה לגמ"ח שעשינו בכיתה, וגם אז הרגשתי כמו שיכור שנוסע על הכביש, (מכונה ישנה עם גז וברקס) כשהתוצאה כמובן הייתה זיג-זג.

אי לכך, פניתי לחברתי היקרה שירה שטרן שתואיל לתפור לי את הבובה.

שלחתי לה את השרטוטים במייל, והתחלנו בעבודה.


התמונות שקבלתי היו מפחידות והתחלתי להבין למה כ"כ פחדתי מבובות.
כדי לא לגרום לעצמי לפוביה רצינית, מהר קשקשתי על התמונות והפכתי אותן לאנושיות:)


שירה תפרה בובה מתוקה, שנעשתה בהמון אהבה וחשיבה, היא הגיעה עם שמלת וינטאג' מהממת ונראתה כאילו נפלה עלינו ישר לפני 100 שנה.

בדיוק מה שהלקוחה רצתה.



גזרתי לבובה את השיער, קלעתי לה צמות, אותן אספתי לתסרוקת יפה, הוספתי סרטים ופנינים.
לשמלה רקמתי פרחים אדומים וקטנטנים, סרט תחרה חום לצווארון ובסוף כפתור שמוסיף המון.

את הנעלים הכנתי לפי מידה:) והבובה חייכה אלי חיוך מתוק מלא הערכה.

רגע לפני הסוף הוספתי פוני. וזהו, אפשר לומר שהיא מוכנה.



שירה (שטרן, לא להתבלבל עם שירה סירקיס) ואני החלטנו אחרי התלבטויות רבות על שם לבובה המדהימה שיצרנו, עם כמה עוגות עשינו "קידוש" ונקרא שמה בישראל "לייצ'י" ואל תשאלו למה.
רוח הקוטג' כבר אמרנו?

הבובה זכתה לסט צילומי סטודיו + הפלגה באוניה ישנה וכמובן קבלה ממני מתנה מזוודה ענתיקה.


את המזוודה הכנתי משתי קופסאות גפרורים גדולות, נייר קרפ חום, וואשי טייפ, וכמובן בולים, אי אפשר בלעדיהם.



תראו איזה מתוקה היא, איך היא מדגמנת יפה.

בצער רב, נאלצנו להיפרד ממנה, הבובה שלנו נולדה להיות שחקנית, והבמה קוראת לה.
לשירה (סירקיס הקטנה) היה הכי קשה, היא חיבקה את הבובה, נפרדה ממנה בדמעות ובקריאות נרגשות (בובה, בובה)
(הכל תועד, אם דאגתם)

ארזנו את הבובה בשקית גדולה, שמנו לה במזוודה מיני מתיקה ולא שכחנו להבטיח אחת לשניה, לכתוב מכתבים, ולהיות בקשר.

לייצ'י לא אכזבה.

היא שלחה לי גלויות בדמות מודעות פרסום על ההצגה הגדולה שהולכת להיות



אפילו קבלתי ממנה ד"ש ממודעות הרחוב שראיתי פתאום


ומהקטעים של "מאחורי הקלעים"
השחקנית הכי טובה!


כיום, אני לא יודעת היכן היא.
בטח ילדה קטנה משחקת איתה (או ילדה גדולה שגילתה שהיא אוהבת בובות)

ואני כבר לא רואה את לייצ'י.


אני בהחלט מתגעגעת אליה,
אולי יום אחד היא תגיע אלי במזוודה.